שנים שאני חולמת להוסיף צבע לבית ה'לבן טייד' שלי. ליתר דיוק כבר שנתיים וחצי, מאז שהקטנה שלי נולדה, שאני מנסה לעשות מהפרויקט (כולה קיר אחד בסלון) משהו סקסי ומושך (כולל סרבל וכל האאוטפיט מסביב) שיניע את בעלי לשתף פעולה.
כי בינינו, מי שבאמת מסוגל לעשות את זה, זה הוא. עוד כשהייתי קטנה, הניסיון 'לא לצאת מהקווים' תמיד היה עבורי בגדר המלצה, וכשהתחתנו, כולם אמרו שאנחנו דוגמה טובה לשני הפכים שנמשכים, ואיזה מזל שהידיים הימניות שלו תפסו את שתי השמאליות שלי.
אחרי תכנונים, וניסיונות יצירתיים (וכושלים יש לציין) החלטתי לשנות טקטיקה!
שיטוט שגרתי בפייס הוביל אותי לקבוצה של נשים, ברובן אימהות, שהחליטו לתפוס קצת יוזמה ולצבוע את אחד מהאזורים בבית לגמרי לבד.
אחרי 15 דקות של נבירה בתמונות שהבנות שיתפו והצצה לתגובות הסופר מפרגנות (מי אמר שנשים לא יודעות לפרגן?) הבנתי שכל ההימנעות שלי היא מטופשת: קודם כל בגלל שמדובר בהוראות הפעלה כל כך פשוטות, שעכשיו אני מבינה למה גברים מצליחים במשימת צביעת הבית באחוזים כל כך גבוהים.
דבר נוסף שהבנתי הוא שגם אם התוצאה לא תהיה מושלמת ומהודקת כמו שדמיינתי לעצמי, או גם אם יימאס לי מהצבע בעוד כמה חודשים – אני פשוט אצבע שוב!
אז אחרי שראיתי כמה זה קל, התבשל אצלי רעיון והחלטתי שאני הולכת על זה ומגשימה לעצמי את החלום בלי טובה של אף אחד! אבל לבעלי, אני אספר משהו אחר לגמרי…
יומיים למחרת, היה לי בוקר פנוי. נחושה וממוקדת ניגשתי לטמבוריה שליד הגן של הילדים, בחרתי את הגוון האפור-בטון שנותן מראה של לופט עירוני ומשתלב לי בול עם המדפים והכיסא בפינת הישיבה שבסלון, חזרתי הביתה והפשלתי שרוולים.
פיניתי את החלל מהרהיטים שהיו בסמוך לקיר, הדבקתי מסקנטייפ על השקע שעמד שם לבדו וכיסיתי עם קרטונים מהסופר את הרצפה. פתחתי באייפד את סרטון ה-3 דקות שהבנות מהקבוצה המליצו עליו: "צביעת קיר סלון" (סרטון יוטיוב מושלם שמדריך שלב אחר שלב איך לתקתק את צביעת הקיר) וזהו!
אחרי יד אחת (המונח המקצועי לשכבה הראשונה) עשיתי הפסקת קפה מול הקיר ותוך כדי צילמתי תמונות לקבוצת הוואטסאפ שלי ושל האחיות שלי. מיותר לציין שהן היו בטוחות שאני מסתלבטת עליהן ושבעלי הוא האמן, נכון?
לאחר יד שנייה, הקיר הושלם!!! הורדתי את המסקנטייפ, החזרתי הכול בדיוק למקום והתחלתי לעבוד על … סיפור הכיסוי!
בערב, כשבעלי פתח את הדלת וגילה שקיר אפרפר במראה בטון מחכה לקבל את פניו, לקח לו כמה רגעים טובים להרים את הלסת מהרצפה ולהסתיר את ההתלהבות מהשינוי והיופי שהצבע הכניס לנו לבית. הגמגום והשאלות של – "איך עשית את זה?!" היו פרייסלס!
כשאמרתי לו שהשכן הסטודנט מלמעלה, זה שמסתובב בלי חולצה כשהוא זורק את הפח, נתן יד (ראשונה ושנייה), הפנים שלו החווירו והיו כמעט כמו הצבע הקודם שהיה לנו בקיר…
מהר מאד אמרתי "סתאאאם" והצבע חזר לפנים שלו יחד עם חיוך ענק! הוא הודה שהבית נראה פשוט אחרת ושלרגע הוא היה בטוח שנכנס לדירה הלא נכונה!
אני חייבת להודות שהפרגון שלו היה מדהים (ונדיר…) אבל זה לא היה קרוב לתחושת הסיפוק העצמי וההרגשה ש… עשיתי את זה! איזה מזל שצבעתי והעזתי! מעכשיו אני לא מחכה לאף אחד ומגשימה ומוסיפה הרבה צבע לחלומות שלי!