הייתי שמח לספר לכם שברגע אחד נפל לי האסימון ומיד קיבלתי החלטה, אבל האמת היא שזה היה תהליך שהתגלגל אצלי די לאט. בהתחלה אלו היו כל מיני סיטואציות קטנטנות כאלה שמזכירות לך שההורים שלך הם כבר לא בדיוק החתן והכלה עם תסרוקות הסבנטיז שמחייכים בתמונות שבאלבומים הישנים. פתאום צריך לדבר קצת יותר חזק אם רוצים לקשקש עם אבא על המשחק אתמול, וגם אמא כבר חמושה בשלושה זוגות משקפיים למטרות שונות שהולכים איתה לכל מקום. איפשהו סביב יומולדת 42 שלי, פתאום קלטתי שאני כבר לא בן הזקונים שהם צריכים לדאוג לו (למרות שהם דואגים באוטומט, כמובן), אלא שאני כבר זה שצריך לדאוג להם, במיוחד כשהם על הכביש.
זה המשיך עם זה שאשתי שאלה יום אחד אם אני רגוע לגמרי ביום ההוא בשבוע שבו אמא שלי מוציאה את הילדים מהגן ומסיעה אותם לחוג.
בהתחלה חשבתי שהיא מדברת על הנטייה של אמא שלי לספק לילדים כמויות של שוקולד וחטיפים מלוחים, אבל מהר מאוד הבנתי שהיא מתכוונת לעניינים הרבה יותר חשובים מחורים בשיניים.
לא עברו 3 ימים מאז השיחה שלי ושל האישה – ואריאל ומיקה העבירו עם סבתא את הצהריים בצד הכביש כי פתאום המנוע בסטיישן הישנה של סבא התחמם והמוקדנית של הביטוח בישרה לאמא שלי בטלפון: "גברתי, הגרר שלנו יגיע עד שלוש שעות".
זה הספיק לי. הבנתי שאני צריך לעשות משהו עכשיו, ולא לחכות לתקלה הבאה. אז כמו גבר ממוצע עשיתי את הדבר המתבקש והלכתי להתייעץ עם חבר שלי. למזלי, זה היה החבר הנכון. הוא סיפר שלפני שנתיים בערך הוא התמודד עם אותה סוגיה בדיוק, ומה שסגר אצלו את הפינה היה טלפון אחד לחברת "הכפתור".
מוקדנים אנושיים שמלווים מרחוק את הנהגים 24/7 + מערכת חכמה עם כפתור חירום
מפה לשם, מסתבר שבדיוק כמו באירופה וברחבי ארה"ב, כבר כמה שנים שגם בישראל פועלת בשקט יחסי, מערכת חכמה המבוססת על תקשורת GPS שניתן להתקין ברכב ומחוברת למוקד חירום אנושי. מדובר בלחצן מצוקה שנוסע איתך בכל רגע נתון על הכביש ומחובר לחדר בקרה שעובד 24/7 ובו מוקדנים מיומנים ומנוסים, ממש כמו במד"א ובמשטרה.
השירות מופעל בלחיצה פשוטה על כפתור במקרים של: תקלה ברכב, מצוקה רפואית ואפילו אירוע פלילי, והטוויסט הגאוני הוא שבמקרה של תאונת דרכים המערכת (שזיהתה התנגשות) תחייג במקומך למוקד החירום.
זמן התגובה של המוקד האנושי הוא גג עד 30 שניות, ואז לפתע תשמעו את קולו של הנציג עולה מולכם ברכב. משיחה קצרה אתכם או חלילה במצב בו אתם לא מסוגלים להגיב, הם ידאגו להקפיץ את כוחות ההצלה למקום, או את שירותי הדרך הרלוונטיים. אגב, הם מתחייבים לשירותי דרך וגרר משמעותית יותר קצרים מחברות הביטוח: 30 דקות במרכז, ועד 90 דקות בכל רחבי הארץ.
בת'כלס, כשמסתכלים על חבילת הסיוע הזאת, מבינים שאשכרה מדובר כאן על משהו שצריך להיחשב כמוצר צריכה בסיסי במכונית שלך. ממש כמו חגורות בטיחות, כריות אוויר או מערכות סטייל מובילאיי.
אני חייב להודות שאני מחזיק מעצמי אדם די אופטימי ושמח באופן כללי, אבל כשאני מדמיין את אחד ההורים שלי חוטף פתאום איזה כאב בחזה או סחרחורת מלחיצה כשהוא מאחורי ההגה, אני מבין שאין דבר שלא הייתי עושה כדי לשפר את מצבו בסיטואציה כזאת. שלא לדבר על כך שמרגיעה אותי מאוד המחשבה שבמקרה של תאונה אף אחד מהם לא יצטרך לעבור לבדו דקות של חרדה בניסיון למצוא את הסלולרי, להיזכר במספר של חברת הביטוח או להתפלל שיש לו מספיק סוללה בשביל כל התהליך.
וכעת נותר: לשכנע את אבא
זה שאני קיבלתי החלטה לדאוג להורים שלי בצורה כזאת, זה עדיין לא סוף הסיפור. אני כמובן עוד צריך "למכור" לאבא שלי את כל הרעיון הזה. ליתר דיוק, למכור לו את הרעיון שהוא בכלל צריך עזרה כלשהי בעולם הזה, כי אבא שלי הוא בערך ההגדרה המילונית של 'אבא' מהדור הזה. אתם יודעים, מאלה שעם כל הכבוד למפות דרכים או מערכות ניווט, תמיד יתנדבו להסביר לך איך להגיע הכי מהר לכל מקום. נו, אבא גנרי עם אגו של הגיל השלישי.
אז שוב הלכתי על הפתרון הקל: שכנעתי קודם את אמא שלי (זה היה פשוט, גם אחרי האפיזודה עם המנוע המתחמם והנכדים המפוחדים וגם לאור העובדה שהמערכת זכתה בפרס 'מוצר השנה 2018' בקטגוריית אביזרי בטיחות לנהיגה), ונתתי לה לשכנע את אבא שלי. זה כמובן עבד. כי אם יש משהו שאבא שלי כבר יודע בגיל 70, זה שלא מתווכחים עם אמא שלי…