הייתי אמור להיות בעד ביטול החזקה – אני מגדיר את עצמי כאב מעורב ושותף לגידול בתי, תומך בשוויון לנשים ובפמיניזם, והרי החזקה מקבעת את תפקיד האם כמטפלת עיקרית בילדים. האם לא זה מה שהפמיניסטיות מנסות במשך שנים לבטל? האם לא הגיע הזמן להכיר בתפקיד האב כמטפל בילדים במסגרת המשפחה?
בעולם מושלם לא היה מקום לחזקת הגיל הרך. קביעת המשמורת בין ההורים היתה צריכה להיות משמורת משותפת כברירת מחדל, או כל הסדר אחר שמוסכם על בני הזוג. אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם. בישראל, נושא נישואים וגירושים נקבע בחוק לפי הדין הדתי, שהוא לא שוויוני ומפלה כלפי נשים. לגבר יש יכולת לעגן אשה לנישואים, למנוע ממנה גט, ובכך לסחוט ממנה הסדר גירושים רצוי לו.
עוד צריך להגיד שחזקת הגיל הרך מופעלת רק כשאין הסכמה בין בני הזוג לגבי המשמורת. כשבני הזוג מחליטים להיפרד ועדיין לשמור על מערכת יחסים מכבדת בינהם, הולכים למגשר ועורכים הסכם, בית המשפט נדרש בדרך כלל רק לאשר את ההסכמות בין ההורים. זה המצב האידיאלי גם עבור ההורים ובעיקר עבור הילדים – זוג הורים שמנסה להתעלות מעל הקטנוניות של חלוקת הרכוש ולנסות להסכים ביחד על הצורה שבה תחולק המשמורת לאחר הפרידה.
נכון, פעמים רבות הליך גירושים הוא הליך רע, יקר ופוצע עבור שני הצדדים – זהו מאבק כוחני שבו שני צדדים מתקוטטים על כל סעיף בהסכם ובית המשפט נדרש להכריע. כולם מפסידים כאן. במצב הזה, שבו כל אחד מהצדדים מנסה לתפוס כמה שיותר כדי לפגוע באחר ולהשיג עליו יתרון, עדיף שאת הילדים נשאיר מחוץ למחלוקת. זה מסלק את נושא המשמורת מהשולחן ומשאיר לבני הזוג להתקוטט על השאר.
כאב מעורב היה כואב לי מאוד אם היו אומרים לי לעזוב את הבית ולראות את בתי יומיים בשבוע אחרי הצהרים וכל סוף שבוע שני, וזה במקרה הטוב. הלב שלי היה נקרע מגעגועים. אני מבין את הכאב של האבות הנלחמים לביטול החזקה, מבין את הרצון שלהם לראות את הילדים, מבין איזה תהליך קורע הם צריכים לעבור. אבל צריך להבין שצדדים שמנהלים מאבק גירושים כואב בבית משפט לא יכולים לנהל הסדרים של משמורת משותפת, המצריכים תקשורת, הבנה וויתורים. כשבני הזוג לא מדברים זה עם זה והתקשורת נעשית דרך עורכי הדין או בהודעות חד צדדיות, אין מקום לקבוע משמורת משותפת. כשכל צד מנסה להשיג יתרון על הצד השני על ידי פגיעה בו, משמורת משותפת תהיה הדבר הגרוע ביותר עבור הילדים. במקרה הזה דרושה קביעה ברורה מראש של משמורת הילדים, בצד הסדרי ראיה.
אז למה לתת את המשמורת העיקרית לאם ולא לאב?
נשים בישראל סובלות מאפליה בשכר ובתנאי ההעסקה, וברוב הבתים הנשים הן אלה שנושאות בעול גידול הילדים. לעיתים זה מבחירה, מתוך רצון להיות עם התינוק החדש שנולד, אך פעמים רבות הדבר נעשה שלא מבחירה, כשהעלויות של פעוטון/משפחתון פרטי גוברות על הרצון לצאת לעבודה בשכר נמוך שיכסה בקושי את העלויות. ברוב הבתים עדיין זו תהיה האשה שתוותר על קריירה ותהפוך לעקרת בית או תסכים לעבוד במשרה חלקית. עכשיו היחסים בין בני הזוג התערערו והצדדים פתחו במאבק גירושים, והאב ׳נזכר׳ לבקש משמורת משותפת במקביל לדרישה להפחית את מזונות הילדים. איזו משמורת משותפת ניתן לנהל במקרה זה, כשגם במהלך הנישואים המשמורת למעשה לא היתה משותפת והאם היא זו שטיפלה בילדים? הצדדים לא מגיעים לגירושים מעמדה שווה, אז על איזה שוויון אנחנו מדברים?
אני מאמין שהשינוי שצריך לעשות בחזקת הגיל הרך הוא שהסדרי המשמורת לאחר הגירושים צריכים להיות שיקוף של המצב שהיה לפני הפרידה בין בני הזוג. אם האב הוא זה שנשאר בבית עם הילדים, הסדרי המשמורת צריכים לשקף את העובדה הזו. אם האב סיים את יום העבודה שלו מוקדם יותר שלוש פעמים בשבוע כדי להיות עם הילדים אחרי הצהרים, זה המצב שצריך להיות גם אחרי הגירושים.
אני חוזר ואומר, הלוואי שכל בני הזוג היו מתעלים מעל למחלוקות בינהם, עורכים בינהם הסכם מכבד ושוויוני. אז במקרים רבים זה לא המצב. במקרים האלה בית המשפט צריך להיות המבוגר האחראי ולעשות שימוש בחזקת הגיל הרך כדי להגן על הילדים. עד שלא נשנה את דיני הנישואים והגירושים בישראל, ונטפל בצורה רצינית באפליה כלפי נשים בשוק העבודה, אין מקום לביטול החזקה.